בית הכנסת

SANCTITY OF THE SYNAGOGUE

HOME        ראשי

המשך מעמוד הקודם . . .

פרק ה'

הדרכה להבאת בנים הקטנים לבית המדרש

משל"ה הקדוש

באו"ח הלכות תפלה סי' קכ"ד סעי' ז': לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו: הג"ה. וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא (כל בו).

ובמגן אברהם ס"ק י"א: בניו הקטנים" וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה, ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם (של"ה).

וז"ל השל"ה בפנים (עניני תפלה וקריאת התורה) אות באות: אמר מנחם, בזמן הזה יש טף בא לבית הכנסת לתת עונש למביאהו, לפי שהוא בא לחלל קדושת בית אלוקינוא) ולשחוק בו כברחובות קרי' יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה, זה מכה את זה, זה מרנן וזה בוכה, זה מדבר וזה צועק, זה רץ אילך וזה רץ אילך, רץ לקראת רץ ירוץ, ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת ואז יאמרו מים מים, ויש אשר יתן אביו בידו ספר והוא ישליכו לארץ או יקרעהו לשנים עשר גזרים. סוף דבר ב)מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל. והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאג מן הפורעניותג). הא למה הוא דומה, ד)לאיש שיש לו עבד שוטה, והלך לדבר אל המלך, ועבדו עמו. עמד העבד בשטותו ובזה את המלך וחרפו, ואדוניו ראה ושתק. הלא יקצוף המלך על אדוני העבד ויאמר לו, לא עבדיך בזני כי אם אתה, ויסרהו כדי רשעתו, ולעבד לא יעשה דבר אין לעבד חטא כי חשכו אלוקי מחכמה, ולא חלק לו בבינה. והנה כן הדבר הזה, ה)ולא עוד אלא שלפעמים גם האבות משחקים עמם למען ספות הרוה על הצמאה, ו)והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע  והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם ענין בית הכנסת וקדושתו, ולא יתנו כבוד לתורה, וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו גם כי יזקין לא יסור. ז)סוף דבר ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח, אך הטך הגדול קצת יביאנו לבית הכנסת ולא יניחנו לזוז ממקומו, וילמדהו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה, ולא יניחנו לדבר דברי הבאי, ח)וילמדהו לשבת שם באימה וביראה ובז יהי' לו שכר טוב מאת השי"ת, עכלה"ק.

מבואר בד' של"ה הק':

א) טף ורצים אילך ואילך בביהמ"ד מחללין קדושת בית אלוקינו. והעונש על האב המביאן.

ב) מקול הני תינוקות נפסדת כוונת המתפללים ונמצא שם שמים מתחלל, וחילול היותר חמור שגם יוה"כ לא מכפרת.

ג)  האב המביאן או מניחן לבא, אי"ל ע"ז שכר כי אם לדאג מן הפורעניות רח"ל, והאב יסביר דבר זה לאשתו אם היא הדוחה אותו.

ד)  למה הדבר דומה לאיש ההולך אל המלך ועבדו השוטה עמו והעבד מבזה ומחרף המלך והאדון רואה ושותק, בודאי יקצוף המלך על אדון העבד ויסרהו כדי רשעתו.

ה) ולא עוד אלא שלפעמים גם האבות משחקים עמם ומוסיפין חטא על פשע.

ו)   והיותר רע מכולם כי יגדלו הנערים ע"ז המנהג הרע, וככל שיגדלו יוסיפו סרה להבזות בעיניהם ענין בית הכנסת וקדושתו [שיתרגלו כי ביהכ"נ הוא מקום התאספות לפטפוטי דברים ושחוק וליצנות] ולא יתנו כבוד לתורה. וגם כי יזקין לא יסור מדרכו הרע. [והעונש על האב שלא חינכו כראוי לשבת בביהכ"נ באימה ויראה, ולמען דעת כי בית המדרש הוא רק לתורה ותפלה, או סעודת מצוה, לא זולת].

ז)  סוף דבר טף הקטן לא יביא כלל לביהמ"ד, כי יפסיד בהביאו [ע"י עונשים], אך הטף הגדול קצת יביאנו לביהכ"נ ולא יניחנו לזוז ממקומו.

הדרכה נפלאה בענין חינוך הילדים - לההורים

1) מטבע האדם בקורא כרוזים להתעורר וכאשר גמר לקרות וישכחהו וכאילו אין הדבר נוגע לו כלל כי ב"ה אצלו הכל מסודר, אנו מתחננים לכל קורא במיוחד לשים לבו לכל הדברים הנאמרים, כאילו אליו במיוחד נכתבו כי כן הוא האמת.

2) דברי השל"ה הק' הן קילורין לעינים והוא בעומק חכמתו, רוחב בינתו וקדושת דעתו, כלל בדבריו הקצרים הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ומצוה להעמיק בדברי קדשו ולשנות ולשלש דבריו המאיריים כספירים ולדלות מהם מים קדושים, תן לחכם ויחכם עוד.

3) לא נתבאר שיעור גדלות תינוק שראוי להביא וכבר השרישו לנו חז"ל בש"ס ופוסקים שהולכין בכל הדברים לפי דעת התינוק כשראוי לקיים אותה מצוה. ובנ"ד הכל לפי התינוק, התפתחותו, תכונתו ודעתו, אם ראוי ליישבו על מקומו בכל משך התפלה שלא יסתובב בבית כבשדה וישב על מי מנוחות בלי הרמת קול של דברים בטלים רק לעניית אמנים ודברי קדושה.

4) אבות המתרשלים בחינוך הבנים הן במישרים לחנכם לקדושת ביהכ"נ ואמירת אמנים, והן בעקיפין כשתובעין מבניהם להתפלל ולענות אמן ולישב במקומו, בו בזמן שהאבות עצמן עושים ככל העולה על רוחן, וזה משפיע לרע על הבנים, ואשר בעקבות זה הבנים מתחנכים כי ביהכ"נ בית משחק הוא לרוץ ולהתלוצץ לצעוק ולשחק וכו', וגם כי יזקינו ממשיכין דרכם.

על האבות לדאג מפורעניות לא לבד על ההוה אלא גם על העתיד הקרוב והרחוק, וישים נגד עיניו אשר זה הקטן יגדל ויהי' לאיש ולא יאבה לציית עוד לקול ההורים באמרו אי מלכא את להשתרר עלי, עד האידנא אמאי לא אתית לעוררנו. וזה גורם לעגמת נפש ושבירת הלב עד דכדוכה של נפש כאשר ההורים רואין במו עיניהם כשנתקיים בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. ואז לא יעלה על לב האב כי הוא בעצמו בחר לו את זה כאשר נתן כתף סוררת לכל דברי התעוררות שנאמרו בספרים אודות זה, וקיווה שעל ידי גערה על בנו יתחנך, והוא האב ימשיך לדבר באמצע תפלה, לא ולא, קודם על האב לשפר מעשיו, ואח"כ להתאמץ בחינוך בפועל, שיהיו האבות משגיחין על בניהם בקטני קטנותם כי עיר פרא אדם יולד. וצריך מתג ורסן להדריך עקבותיו במסלה הישרה העולה בית קל. ונוצר תאנה יאכל פרי' בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.

טענה: הלא אנו רואים ילדים שמאליהם גדלו והצליחו בכל הענינים, תורה ותפלה אצלם מצומדות, ולאידך בנים שנתחנכו כדבעי לא הצליחו.

מענה: הרבה תשובות לדבר, והרגיל בספרי קודש אין צריך לתשובה. מ"מ אין ביהמ"ד בלא חידוש. טענה הנ"ל מורגל בפי המון בכל עניני חינוך ולפום ריהטא נראה צודקת, אבל כדרך כל התורה אשר קשה להשיג עומק הדברים עד אחר מיטב העיון והתבוננות בהיקף רחב לכל הנושא, גם נושא זה של חינוך חלק גורלו עם שאר התורה בזה.

בראש וראשון תדעו כי הדבר מופרך מקרא ומסברא. מצד הסברא: אם יתגלה לך עיר שההולכים שמה מתעשרים בזמן קצר מאד, אולם הדרכים להגיע שם מסוכנים מאד ואפשר יגיע לו היפוכו שיעני לעולם ועד בלי מבוא להיעשר עוד, ולא עוד אלא שהדבר הוא מחצה למחצה, או יתעשר או יעני ויתייסר מאד, ורבים אומרים כי על הרוב יעני מאשר יעשר. דבר פשוט שכל משכיל ימנע רגליו מדרך מסוכן הלזה, ובפרט אם החכם היותר גדול שבדור ייעצו כן.

והנמשל מובן, כי הדרך העיקרי לחנך הבנים כמו שהעיד וצווה החכם מכל אדם שלמה המלך ע"ה ברוח קדשו אשר עליו (כמ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו וגו', ועוד כתובים בלי שיעור), וגם אם יארע שיצליחו בלי זה, אבל אהה כמה מסוכן הוא ההולכים בדרך ההוא וקרוב להפסד יובר מן השכר, ואם הצליחו כמה, אבל מי יערב לבו לגשת לכתחילה לעשות כזה, בשעה שהכתוב מצווח ואומר כי לא זו הדרך, ומי הוא אשר עצתו תכון יותר מעצת הקב"ה אשר ברא את האדם ויודע תכוניו ודעותיו והוא הוא אשר צוה ביד עבדיו הנביאים כי רק החינוך הוא דרך הישר וממנו אין לזוז. וכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. גם כבר גילו חז"ל (מכות פ"ג) שגם בן הטוב שגדל בשם טוב בלי חינוך אילו ייסר אותו אביו (עפ"י דרכי ויסודי חינוך אמיתיים) הי' טוב ביותר (וגם על התרשלות זו יבא על החשבון כאשר יבא יום פקודתו), ולפעמים זכות האבות מסייעין להבנים.

ומה שרואין בנים שנתחנכו וסרו מהר מן הדרך, הנסתרות לד' אלקינו ומפלאות קל תמים דעים. ולא בשביל זה נעזוב ח"ו דרך התורה, והלא במשך הדורות היו עובדות בלי שיעור מבני אדם שהלכו לקיים מצוה וינזק או נהרגו וכי יעלה על הדעת לעזוב ח"ו תורת ד' וקיום מצוותיו. וגם זה כזה, חינוך הוא מצוה מדברי קבלה כשאר כל המצוות, אין הדבר תלוי ברצון או חשבון, וכמו שאין ביד האדם לבחור ליקח תפוח תחת אתרוג לד' מינים, כן הדבר בהעוזב דרך החינוך כמו שאמרו ונשנו במשלי ברוח הקודש מפי הקב"ה ע"י הנביאים, והמחפש דרכים אחריו, עליו הכתוב אומר אותי עזבו מקור מים חיים וכו', וקרוב למינות מפני שמפקפק בתורת ה' תמימה.

נוסף לזה גלוי לכל שיש הרבה  בנ"א, שלבם בטוח כי עשו כל השייך מצד חינוך ולא היו יכולין יותר, אולם טעות נזדקרה להם, כי לא ידעו מה זה חינוך והיא להתעסק בה (ואכ"מ להאריך בהן). ומצוי מאד בפרט בזה"ז, שמוותרין הרבה בשביל רחמנות, אשר ע"ז כבר אחז"ל ידי נשים רחמניות וגו'. וגם להיפוך שהולך בדרך אכזרי דגם זה מקלקל מאד, ושניהם כאחד לא טובים.

מלבד כל אלה ראוי לדעת כי מרחק גדול בין המחנך להמתרשל חינוך, המחנך זוכה לסייעתא דשמיא ע"ד וברכתיך בכל אשר תעשה, וגם מטעם הבא ליטהר מסייעין אותו. וגם אם ח"ו לא הצליח אם עשה המוטל עליו, יקבל שכרו משלם כאילו הי"ל בן הולך בדרך התורה ויר"ש כמאחז"ל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה, וגם זה כן. ובשמים כן הוא החשבון. משא"כ אם התרשל ועי"ז נעשו בניו סוררים ענוש יענש עליהן ועל מעשיהן בעוה"ז (כמו שרואין רח"ל מעשים בכל יום) לבד מעונשו בעוה"ב רח"ל.

ומצד השני מי שהתרשל והצליח, שכרו למעלה מעט מזעיר. כי שכר לעוה"ב לפי מעשה האדם כמבואר באבות במקומות אין מספר ("והכל לפי רוב המעשה", "לפום צערא אגרא").

ותמצא עוד דבר נפלא הפלא ופלא, כי מי שהתאמת והתאזר ועשה פעולות עבור חינוך ילדיו וגם הצטער בשבילם, אם ח"ו לא עלתה בידו (ה"י), שכרו יותר גדול בעוה"ב ממי שחינך בניקל או לא חינך כלל, והצליח מבלעדי זאת. כי בשמים הכל לפי הצער והמעשה (מבואר היטב בשבט מוסר, מנורת המאור, ליקוטי אמרים, במקורות נאמנים מדחז"ל).

אחר כל הנ"ל לא נשאר לנו אלא להדריך בנינו ובנותינו ע"ד הישר שקבלנו, ולא להסיח דעת מהם לחנכם מדי יום ביומו, וכ"ש שבת בשבתו וימים טובים וחוה"מ ושאר עתות הפנאי, ויאכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. ועי"ז יזכה לסייעתא דשמיא לראות בנים ובני בנים עוסקין בתורה ובמצוות לאורך ימים ושנים טובים.

פרק ו'

די איינציגע עצה צו ראטעווען דעם כלל ישראל

עס איז ידוע ומפורסם אַז הגה"ק מורינו רבי אהרן ראטה זצ"ל (מחבר הספרים שו"א, טהרת הקודש, שלחן הטהור ועוד) האָט עטליכע יאָר פאַר'ן אויסברוך פון די צווייטע וועלט מלחמה ווי עס זענען אומגעקומען ל"ע איבער 6 מיליאָן אידן, שענסטע און בעסטע פון יהדות החרדית רח"ל, האָט ער געהאַלטן אין איין מעורר זיין דעם כלל ישראל, אַז אַ ביטערע און שווערע גזירה שוועבט איבערן כלל ישראל, אַלע טויערן פון הימל זענען אָפּגעשפּאַרט, עס איז נישט דאָ קיין שום זאַך וואָס קען צושטערן די גזירה נאָר אויב מען נעמט זיך אונטער נישט שמועסן ביים דאַווענען און נאָכזאָגן איהש"ר בקול רם אַזוי ווי מען דאַרף.

טראָץ זיין שוואַכקייט און צובראָכענקייט פון זיינע תעניתים און סיגופים האָט ער עטליכע יאָר פאַר'ן חורבן כסדר מעורר געווען געפאָדערט און געמאָנט אידן! אידן! האָט רחמנות!!! אויף אייך אַליין און אויף אייער הויז געזונט! אַ ביטערע גזירה דערוואַרט דעם כלל ישראל ל"ע, און נאָר אין אייערע הענט ליגט דער כח דאָס צוצושטערן אויב איר וועט זיך אונטערנעמען די אַלע אויבערדערמאַנטע זאַכן.

ליידער האָט מען נישט גענוג ערנסט גענומען זיינע ווערטער און דער חורבן האָט אויסגעבראָכן און ליקווידירט דעם שענסטן טייל פון כלל ישראל, (ועי' שומר אמונים דף קנט - רס, ובקונטרס הצוואה להר"א ראטה זצ"ל ועי' בפנים הספר מקדש מעט פרק ב' סעיף ח"י, י"ט).

עס איז אויך מפורסם ביי אַלע זקני ירושלים אַז דער רשע היטלער ימ"ש איז שוין געווען ממש אין ארץ ישראל און כמעט איינגענומען, און דעמאָלס אין מיט'ן ברען איז דער אויבענדערמאַנטער צדיק אַרומגעלאָפן אין אַלע שוהלן און געשריגן אַז אויף זיין אחריות זאָל מען מקבל זיין אויף זיך נישט צו שמועסן ביי שמו"ע און קדיש און קריאת התורה און נאָך זאָגן אמן מיט יהש"ר געהעריג, גאַראַנטירט ער אַז דער רשע ימ"ש וועט נישט האָבן קיין שליטה, און אַזוי ווי די אידן זענען דעמאָלס געווען אין פחד און די צרה האָט געהאָנגען אויפ'ן קאָפּ האָבן זיי אַלעס אויסגעפאָלגט יעדער אָן אויסנאַם, אַפילו גאָר שוואַכע אידן.

ווען דער רשע ימ"ש אין שוין געווען ביים גרעניץ פון ארץ ישראל האָט ער זיך געמוזט צוריקקערן, און האָט געמאָלדען אין ראַדיאָ אַז אַ שוואַך קראַנק אידל פון מאה שערים האָט אים באַזיגט און פאַרטריבן פון ארץ ישראל, און גאַנץ ירושלים איז אויף געווען מיט דעם שרעקליכן מופת, ווייל יעדער האָט געוויסט אַז דאָס האָט ער געמיינט דעם בעל שומרי אמונים וואָס איז נעבעך געלעגן קראַנק און שוואַך אין בעט, און בשעת דער רשע איז שוין געווען ביים גרענעץ און די סכנה איז געווען מורא'דיג גרויס די בכיות און יללות איז געווען עד לב השמים אין גאַנץ ארץ ישראל, האָט דער בעל שומרי אמונים אַרויסגעשיקט תלמידים זאָגן צו באַרואיגן די געמיטער אַז מיר האָבן ב"ה דעם רשע מנצח געווען, און ער וועט שוין אויף א"י נישט אַריינקומען מער, אין אַ טאָג שפּעטער האָט זיך דער רשע ימ"ש צוריק אויסגעדרייט, והיתה הרווחה. (וע"ע באריכות בהקדמה לספר מאה שערים, שי"ל בירושלים עיה"ק בשנת תשמ"ג, ובהספר שי"ל ע"י חסידי לעלוב בשנת תשכ"ז אחר מלחמת ששת הימים, בענין סיפור הארץ וגבולותי', ושם מבואר סיפור הנ"ל, ויש עוד סיפורים נוראים מקובלים מזקני ירושלים, ומחמת חסרון מקום מוכרח אני לקצר, ועוד חזון למועד במקום אחר בעזהי"ת).

אויך איז מפורסם ביי זקני ירושלים אַז היטלער ימ"ש האָט געזאָגט פאַר זיינע רשעים ימ"ש אַז ער וויל אַריינגיין אין א"י נאָר צו קענען פאַנגען דעם קליינעם אידל פון מאה שערים וואָס כל זמן ער לעבט איז זיין גאַנצע אַרבעט אין געפאַר.

דער אמת איז אַז דאָס איז נישט קיין נייעס, ווייל די גזירה פון אויסהאַרגענען רח"ל מיט די גרעסטע אכזריות איבער אַ האַלבן מליאן אידן בשנת ת"ח ות"ט איז אויך געקומען צוליב די עבירות פון נישט נאָכזאָגן אמן ויהש"ר, אַזוי זאָגט עדות דער תוספות יום טוב זצ"ל (זעה אין ספר מורא מקדש דף ו' אות י') און אַזוי האָט אויך עדות געזאָגט הצדיק הקדוש ר"ר ייבא מאוסטראה זצ"ל (זעה ספר שומרי אמונים דף רנ"ו).

יעצט רבותי!!! מען זעט דאָך טאָג טעגלעך בעוה"ר אַז אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה, ליידער גייט אַלעס מטה מטה סיי גייסטיג סיי פיזיש, די פאַרשידענע קרענק ל"ע ביי גרויסע און ביי קליינע, יונג און אַלט, און מי יודע מה יולד יום, מיר האָבן ליידער נישט די צדיקים וואָס זאָלן אונז פאָראויס זאָגן וואָס פאַר אַ גזירות עס דערוואַרט רח"ל, אָבער יעדער פאַרשטענדליכער מענטש פאַרשטייט אַז עס איז נישט גלאַטיג, דערפאַר בעטן מיר מיט תחנונים און געוויין פון אַלע אויטאָריטעטן מען זאָל ח"ו נישט פאַרפּאַסן די שעה, זיך אַריינלייגן און אָנווענדן כל ערליי מיטלען אויפצואוועקן און אויפצושטורעמען דעם כלל ישראל, וואָרענען וועגן דעם גרויסן חטא פון שמועסן ביי קריאת התורה שמו"ע און קדיש און נישט נאָכזאָגן איהש"ר געהעריג, ווייל דאָס ברענגט ליידער אַלע פינסטערע גזירות, און מיר האָבן נישט קיין שום וועג צו פאַרזיכערן אַז דער דאָזיגער חורבן זאָל זיך נישט איבערחזר'ן ח"ו, נאָר אויב מען וועט אַכטונג געבן אויף זיך און אויף די קינדער, נישט צו שמועסן ביים דאַווענען און נאָכזאָגן אמנים געהעריג.

די איינציגע עצה איז די מלמדים זאָלן לערנען מיט די קינדער און די רבנים מיט זייערע מתפללים, און די ראשי ישיבות מיט זייערע בחורים, די אַלע ענינים פון נאָך זאָגן אמן יהש"ר ועוד.

דער קונטרס מקדש מעט איז ספּעציעל געדרוקט און צושפּרייט געוואָרן לתועלת הרבים צו געבן פאַרטיגע מאַטעריאַל פאַר די רבנים, ראשי ישיבות ומלמדים צו נוצן.

חברה מזכי הרבים

למען קדושת בית המדרש

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון

ישועת כלל ישראל תלוי כולו בידינו...

איתא בזוהר סוף פרשת וילך וז"ל (מתורגם ללה"ק): כאשר ישראל למטה משמרין לענות אמן ולכוין לבבם כמו שצריך, כמה פתחים של ברכות נפתח להם למעלה, כמה טובות נמצא בכל העולמות, כמה שמחה למעלה, מה שכר להם לישראל שגורמים זה, שכר להם בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה, בשעה שדוחקין להם לישראל, ומתפללים תפלה לפני בוראם, הקול מכריז בכל העולמות "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרי אמונים אלא אמנים, פתחו שערים - כמו ישראל פותחין להם שערי הברכות כך עכשיו פתחו שערים ותתקבל תפלתם מאלו שדוחקין להם בעולם הזה, ובעולם הבא מה שכרם, כאשר יוצא האדם מן העולם הזה וכו' נשמתו עולה ומכריזים לפניו פתחו שערים לפניו, כמו שהוא היה פותח שערים כל ימיו כשהיה שומר אמונים, ועיי"ש עוד מה גודל העונש של מי שאינו נזהר בעניית אמן.

והיה אומר הג"ר אליהו לאפיאן זצ"ל בשם הגרש"ז מקעלעם זצ"ל: הי' כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן" פעם אחת בלבד. ואלף פעמים "אמן" לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" פעם אחת בלבד. ואלף פעמים של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" לא מגיע לזכות של "תיבה אחת" מלימוד התורה. עד כאן לשונו:

והגר"י לעווינשטיין זצ"ל היה אומר בשם הרש"ז מקעלעם זצ"ל: כדאי לו לאדם להבראות ולבוא לעולם הזה ואפילו לסבול יסורי איוב שבעים שנה בשביל שיענה פעם אחת אמן במשך כל ימי חייו. (תפלת חנה עמוד ט"ז).

והיה מזהיר לעולים לתורה לברך בקול כדי שישמעו כל הציבור, וכאשר היו עולים לתורה ומברכים את הברכה בשקט היה גוער בהם שמפסידים את הציבור מעניית אמן.

במסכת שבת דף קי"ט: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו [כלומר בכל כונתו ובכל אבריו - שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא בשפתיו ולבו בל עמו - מ"ב סי' נ"ו] גזר דינו. בפסיקתא איתא כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות.

עוד איתא שם אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן. ופירש שם המהרש"א, שידוע הוא שכל צדיק וצדיק יש לו בעולם הבא מדור לפי כבודו, ולזה אמרו שהעונה אמן בכל כוחו פותחין לו כל שערי גן עדן, שכל השערים פתוחים לפניו.

עוד איתא במדרש ריש פר' תבא וז"ל: אין לך גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונים. ודברי חז"ל קדש קדשים, שענין עניית אמן הוא דבר גדול מאד בבחינת שאין לך גדול לפני הקב"ה יותר ממנו, - והדברים נפלאים!!!

המשך בעמוד הבא . . .