|
קמחא דפסחא
ביטוי ארמי שמשמעו קמח לפסח.
את הקמח הרגיל נהוג היה להשרות במים כדי לרככו לפני הטחינה אך
חכמים אסרו לעשות זאת בקמח שנועד למצות. טחנות הקמח המודרניות
שהופעלו בכוח רב יצרו חום ולחות ועוררו חששות של הרטבת הקמח שתגרום
לחימוצו.
לפנינו מספר כרוזים בנושא הקמח לפסח.
הכרוזים:
לאבליכער פארשטאנד! עהרווירדיגעס ראבבינאט!
פרסומת בגרמנית באותיות עבריות של הקהילה האורטודוקסית בבודפשט.
בודפשט תרמ"ב (1882).
הקהילה מביעה את שביעות רצונה מטחנת הקמח שלה שנבנתה בצורה משוכללת
בלי שימוש בקיטור, התוצרת טובה ומשובחת כך שגם אלו שאינם מקפידים
על הכשרות נהנים מתוצרתה. הם חוזרים ומדגישים שהם טוחנים אך ורק
חיטים מאיכות טובה ולא חיטים לתותות (שנשטפו במים).
יש לציין שחלק גדול מהכנסות הקהילה האורטודוקסית בבודפשט באו
ממכירת הקמח והמצות.
כאשר נודע עניין הטחינה בקמח של פסח.
כרוז של הרב גרשון חנוך הנך ליינר.
ורשה תרמ"ח (1887).
הרב גרשון חנוך הנך ליינר (1839-1891), רב ואדמו"ר באיז'ביצה
וראדזין, התפרסם בחיבורו סדרי טהרות – חיבור מלוקט של החומר
התלמודי סביב המשניות של סדר טהרות. איש אשכולות זה ניסה לחדש את
התכלת, ולצורך זה נסע לאיטליה חמוש באקדח, עסק ברפואה, חילק מרשמים
בלטינית לפונים אליו שכובדו בבתי המרקחת והתעניין בחידושים מדעיים
וטכנולוגיים.
הרב ליינר מציין את הבעיות ההלכתיות שנוצרו כתוצאה מהמיכון המשוכלל
הגורם לחום רב ולחות. לדבריו נוצרים גושי בצק בצידי המכונה, ואלו
יכולים להתערבב עם הקמח שנועד למצות. הוא תובע מהקונים להיזהר
ולבדוק היטב את ההכשרים הניתנים, ותובע מהרבנים תעודת הכשר מפורטת
שאכן בדקו את כל הפרצות שמנה בכרוז.
הארינא אי טורטא כשר לפסח. תעודת הכשר של
הרב מיכאל בן סעיד.
לדינו. והראן (אלג'יר) תרס"ו (1906).
הודעה גלויה, להודיע אל הקונים מאתי קמח
הנטחן בכשרות לחג הפסח.
דאר לבידא (כזבלנכה, מרוקו) תרצ"ה (1935).
אישור על כשרות התוצרת של גבריאל לופראני. הרב המכשיר הרב משה מאיר
אליקים, רבה של כזבלנכה.
סיניוריס נעמל מצות כשר לפסח.
מיליליה (מרוקו הספרדית). תש"י (1950) בערך.
תעודה על כשרות הקמח בספרדית וערבית יהודית מאת הרב אברהם בן הרוש.
מכתב של הרב קוק אל הרב רפאל חיים משה בן
נאים מגיברלטר
בראשו מודפס "אברהם יצחק הכהן קוק, רב ואב"ד יפו והמושבות".
המכתב נכתב באותיות רש"י כמקובל בין חכמי המזרח. נדפס גם בתוך ספרו
אורח משפט סימן קך, ע' קמ-קמא.
הרב רפאל חיים משה בן נאים (1845-1920) כיהן כרב בגיברלטר משנת
1886. הרב בן נאים התבקש לתת הכשר לטחנה הקמח באלג'יר. אחרי בדיקה
הוא החליט לפסול את תוצרת הטחנה.
נימוקיו של הרב בן נאים נכתבו באריכות בספרו קול תחינה שיצא
בירושלים תרע"ב (1912). איסורו של הרב בן נאים גרר תגובות נזעמות,
הרב אליהו בן גיגי מאלג'יר פירסם ספר קול צעקת הרועים המתיר את
השימוש בקמח של הטחנה. הרב בן נאים שלח את ספרו בצירוף מכתבים
לרבנים שונים על מנת לקבל גיבוי לפסק, ביניהם גם לרב קוק שקיבל את
הספר, אך לא היה מעוניין להשתתף כצד במחלוקת, אף שהיא לשם שמים.
הרב קוק מציין רק את העקרונות המנחים לשמירה על כשרות, ומסיים
באמירה כי חכם יכול להחמיר על עצמו, אולם עליו להתחשב ביכולת
הציבור לקבל את גזרותיו.
 |
